בלנדים

בלנדים / אבי אשכנזי

במשך אלפי שנים עשו ברחבי העולם יין מענבים בלי להתעסק עם הפרופיל הגנטי שלהם. הרעיון היה לגמרי פשוט: זני ענבים שגדלו יפה הושארו והמשיכו הלאה, זני ענבים שגדלו פחות יפה פשוט נזנחו, ואילו זני ענבים שהיו באמצע קיבלו חיזוקים מזני ענבים אחרים שהשלימו אותם וכך נולדו הבלנדים, כפי שאנו מכירים אותם היום.

הבלנדים השונים פשוט נקראו על שם המקומות שבהם עשו אותם: שמפיין, בורדו, בורגון, קיאנטי, אמרונה, וריוחה, למשל, אם כי הניסיון לברר את ההרכב המדויק שלהם בעייתי מסיבות שונות ומשונות, כמו למשל שמירה על הרכב סודי, או שפשוט לא זכרו מה עשו בשנים קודמות, או שסתם נאלצו לעשות יין ממה שהניב הכרם השנה.

תעשיית היין החדשה שהחלה לפרוח באמריקה אימצה את השמות האירופאיים הקלאסיים ויינות שנעשו ברחבי היבשת שווקו תחת אותם שמות של אותם אזורים אירופאיים מוכרים. במרוצת שנות החמישים של המאה העשרים החלו יצרני יין מהעולם הישן להיאבק על זכויותיהם בבתי-משפט ואף לזכות, אך יצרני היין באמריקה שבחרו להתרחק מיינות העולם הישן, התחכמו והתחילו לציין במפורש את שמות הזנים מהם עשויים היינות על-גבי התוויות.

דווקא המעבר משמות אזורי יין לשמות של זני ענבים עזר לצרכנים להבין טוב יותר את התוויות ואת תפריטי היין במסעדות ואף לפתח העדפות אישיות לזן כזה או אחר. למען הסר ספק, כדי שיין יוכל להיקרא על שם הזן העיקרי ממנו הוא מיוצר, הוא צריך להכיל לפחות שמונים וחמישה אחוז מאותו זן.

אמנם בשנים האחרונות אנו עדים לכך שהמגמה היא חזרה לאזוריות יין, אבל יכול להיות שזה רק עניין של אופנה, ואולי הסיבה לכך היא בעצם החיפוש המתמיד של יקבים וייננים אחרי טביעת אצבע ייחודית ביינות שלהם. קבלו את הבלנדים המוכרים ביותר בעולם:

אמרונה: בעשייה של יינות אמרונה דה לה וולפוליצ'לה, נעשה שימוש בשלושה זנים עיקריים: קורבינה, מולינרה ורונדינלה, ובזנים מקומיים נוספים כמו אוזילטה, למשל.

בורגון: הזנים העיקריים של בורגון הם פינו נואר ושרדונה, אבל הם לא היחידים. לאדומים של בורגון, שחייבים להכיל לפחות שמונים וחמישה אחוזים של פינו נואר, מותר להוסיף גם גמאיי – הזן ממנו נעשים יינות בוז'ולה נובו. ליינות הלבנים שעשויים ברובם משרדונה, מתווסף לפעמים גם אליגוטה.

בורדו: הרכב הזנים של הבלנדים האדומים מבורדו הוא מהנפוצים ביותר שיש: קברנה סוביניון, מרלו, קברנה פרנק, מלבק ופטי וורדו. את כולם תוכלו למצוא גם בכרמים בישראל וברחבי העולם החדש. אגב, לבלנדים בסגנון בורדו שנעשים בארצות-הברית קוראים גם מריטאז'.

סואבה: סואבה, שבצפון-מזרח איטליה, הוא אזור הידוע ביינות הלבנים שלו שנעשים מלפחות שבעים אחוז ענבי גרגאנגה. אל הזן העתיק הזה מוסיפים ברוב המקרים טרביאנו, או פינו בלאן, ואם חסר ליין קצת נפח, אז אפשר לפתור את זה באמצעות תוספת של שרדונה.

סופר-טוסקן: זוהי בעצם קטגוריה מסחרית, לא רשמית, של יינות שנעשים באזור טוסקנה, בתוספת של סנג'ובזה או בלעדיו. הרעיון הוא לשלב בין הגסות והחספוס של הזן המקומי לבין הרכות היחסית של זנים כמו מרלו, קברנה סוביניון וקברנה פרנק מבורדו, ולפעמים גם סירה.

עמק הרון GSM: השילוב בין הזנים האדומים גרנאש, סירה ומורבדר, שמקובל מאוד בעמק הרון, יוצר יינות שמתאפיינים במבנה מלא אך לא מכביד, טעמי פירות יער, וניל, עשבי תיבול ים-תיכוניים ותבלינים. הם מהנים לשתייה גם בימים חמים יחסית, כך שלגמרי לא פלא שעם השנים התפשטו הזנים הללו גם למדינות כמו אוסטרליה, ארצות-הברית, וישראל.

עמק הרון לבן: ארבעת הזנים הלבנים המותרים לשימוש בבלנדים הלבנים מעמק הרון הם רוסאן, מרסאן, ויונייה וגרנאש בלאן, שבשנים האחרונות ניתן לפגוש גם בישראל. שני זנים לבנים מקומיים נוספים הם קלרט לבן ובורבולנק.

פורט: בכרמים של פורטוגל גדלים מאות זנים ובני זנים של ענבים. היינות שמחזקים באלכוהול ומיישנים לתקופות ארוכות נעשים מענבי עמק הדואורו, שולטים בעיקר זני הטוריגה נסיונאל והטינטה קאו, ולצדם גם זנים כמו טוריגה פרנקה, טינטה רואיז, טינטה בארוקה.


קאווה
: הספרדי הקלאסי המבעבע הזה נעשה בשיטה זהה לזו שבה נעשים היינות מחבל שמפיין, אבל מענבים שונים: מקבאו, פרלאדה וקסרלו, אם כי יש לא מעט בתים שמשתמשים גם בשרדונה.

פריוראט: אזור פריוראט שבצפון-מזרח ספרד, מוכר בעיקר הודות לזן קריניאן שלו, אולם בבלנדים מאזור פריורט יכולים בהחלט להשתתף גם זני ענבים כמו גרנאש, סירה קברנה סוביניון ומרלו.

קיאנטי: היינות הקלאסיים מאזור זה חייבים להיות מורכבים מלפחות שבעים אחוז סנג'ובזה, כאשר זנים כמו קברנה סוביניון או קברנה פרנק נחשבים לתוספות מקובלות.

ריוחה: היינות הכהים והמוצקים הללו, נעשים באזור לה ריוחה שבספרד משבעים מתוך מאה אחוז של טמפרניו, אבל יש מקום גם לזנים נוספים כמו למשל מזואלו וגרסיאנו ולפעמים גם מטוראנה טינטה.

שאטונף דו פאפ: הבלנדים מבדרום-עמק הרון יכולים להכיל לא פחות משמונה-עשרה זנים. כמה מהם מוכרים: סירה, גראנאש, מורבדר ורוסאן, וכמה פחות: קונואז, פיקפול וקלארט בלאן. בפועל, הזן הנפוץ ביותר באזור הוא גרנאש ואחריו סירה ומורבדר, שלושתם גדלים יפה גם בישראל.

שמפיין: רוב היינות המבעבעים מחבל שמפיין נעשים משלושה זנים: אחד לבן (שרדונה) ושניים אדומים (פינו נואר ופינו מונייה). התקנות מאפשרות לערבב לא רק ביניהם, אלא גם בין יינות משנות בציר שונות. מסתבר שגם היין האצילי ביותר בעולם הוא בעצם בלנד.

הירשמו למועדון וניתן להירשם לסיור כבר עכשיו!

תאריך סיור (אופציונלי)

שעת סיור (אופציונלי)

אני מאשר קבלת חומר פרסומי ואת תנאי המועדון

אבי אשכנזי

הוסף תגובה

נגישות